מפלתה של ממלכת יהודה מגיעה לשיאה כאשר יואש מלך ישראל לוכד את אמציהו בבית שמש, ומביא אותו כשבוי אל עיר בירתו, ירושלים. חרף הניצחון, יואש בוחר שלא להרוג את אמציהו, אלא לנקוט בצעד של השפלה והרתעה.
וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, מלך ישראל יוצר פרצה גדולה בחומת העיר. מטרת ההרס הייתה להראות את כוחו, לשבור את גאוותו של אמציהו ולהבטיח שלא יעז למרוד בו שוב, שכן ללא חומה בצורה ליבו לא יגבה והוא ייוותר חסר הגנה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
תוואי ההרס מתואר במדויק. יואש החל להרוס מִשַּׁעַר אֶפְרַיִם והמשיך להפיל את החומה לאורך של ארבע מאות אמה [מצודת דוד], עַד־שַׁעַר הַפּוֹנֶה.
הפרשנים מסבירים כי שער זה מוכר בספר מלכים בשם "שער הפינה". באשר לסיבה שבעטיה נקראה הפינה בשם "פונה", קיימות שתי גישות. האחת מסבירה זאת מבחינה מעשית, שכן שער הממוקם בפינת החומה פונה לשני כיוונים שונים [מצודת ציון]. הגישה השנייה מצביעה על היבט אסתטי, ומבארת שהפינה היא המקום שאליו מופנה המבט, והיא מהווה את החלק היפה והמרשים ביותר בחומה [רד"ק].