המלך אמציהו ניצב בפני התלבטות כלכלית לאחר שנצטווה לשלח את שכירי החרב הישראלים שכבר שילם על גיוסם. כאשר הוא שואל וּמַה לַּעֲשׂוֹת לִמְאַת הַכִּכָּר, הוא מביע דאגה מפני ההפסד הכספי הכבד ושואל האם הכסף ירד לטמיון או שמא יוחזר לו [מצודת דוד, שטיינזלץ]. מבחינה הלכתית, שאלתו נוגעת לדיני שוכר פועלים שחוזר בו. אמציהו סבור כי אזהרת הנביא נחשבת למצב בלתי צפוי (אונס) שלא היה יכול לחזות מראש, ולכן על פי שורת הדין על החיילים להחזיר לו את התשלום [מלבי"ם]. מבחינת נוסח הכתוב, המילה לִמְאַת נכתבת חסר ללא האות וי"ו, כפי שמוכח מכתבי היד המדויקים ומספרות המסורה, וזאת בניגוד לדפוסים מאוחרים שבהם נכתבה בטעות המילה "למאות" [מנחת שי].
בתשובתו, יֵשׁ לַה' לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה, איש האלוהים מרגיע את המלך ומבטיח לו כי ה' ימלא את חסרונו ממקור אחר ויפצה אותו בסכום גדול בהרבה מזה שהוציא [מצודת דוד, שטיינזלץ]. מתוך הבטחה זו עולה ההוראה המעשית שעליו לוותר על דרישת ההחזר, להשאיר את הכסף בידי החיילים מישראל, ולסמוך על הברכה האלוהית שתפצה אותו על כך [מלבי"ם].