העימות בין מלך יהודה לנביא מגיע לנקודת שבר, כאשר המלך, המסונוור מהצלחותיו, דוחה באלימות את התוכחה. תגובה זו חושפת חוסר יציבות עמוק באופיו של אמציהו; בעוד שבעבר ציית להוראות הנביא למרות הסכנות הכרוכות בכך, כעת הוא רואה עצמו כמלך מנצח ובלתי פגיע, ואוטם את אוזניו מכל ביקורת [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הנביא מוכיח אותו, המלך קוטע את דבריו ושואל בזלזול הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ, כלומר, מי בכלל מינה אותך ליועץ עבורי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, במילה נְתַנּוּךָ האות תי"ו מנוקדת בפתח והנו"ן מודגשת [מנחת שי]. כעסו של המלך נבע מכך שהנביא לא פתח את דבריו בשם ה', אלא הציג אותם כעצה אישית [מלבי"ם]. המלך פוקד עליו חֲדַל־לְךָ, בדרישה שיפסיק לדבר בחוצפה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ומאיים עליו באלימות כשהוא אומר לָמָּה יַכּוּךָ, כלומר, מדוע שתגרום לכך שאנשיי יכו אותך [מצודת דוד].
בעקבות האיום, וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא מלהמשיך בתוכחתו. שתיקה זו מלמדת יסוד משמעותי: כאשר נביא רואה שהמשך התוכחה רק יגרום לשומעים להוסיף על חטאם ויעמיד את חייו בסכנה, הוא פטור מלחזור על דבריו לאחר שכבר ביצע את שליחותו [רלב"ג].
עם זאת, לפני שהוא משתתק לחלוטין, הנביא מטיח במלך משפט אחרון: יָדַעְתִּי כִּי־יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ. הוא מבהיר כי עצתו לא נבעה מליבו, אלא מידיעה נבואית שה' כבר החליט ויעץ עם עצמו להביא לאובדנו של המלך [מצודת דוד, מלבי"ם]. התוכנית האלוהית להשחתת המלך תצא לפועל בכך שה' יפתה את אמציהו להתגרות במלחמה מיותרת מול מלך ישראל, מלחמה שבה ינחל תבוסה [רש"י].
הגזרה נחתמה כִּי־עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי, משום שהמלך חטא וסירב לקבל את עצת הנביא לשוב בתשובה כדי להסיר מעליו את חרון אף ה' [רש"י, מלבי"ם]. מצב זה משקף מציאות רוחנית קשה, שבה חטאים חמורים במיוחד עלולים לשלול מן האדם את הבחירה החופשית לשוב בתשובה, שכן ה' חפץ להביא על החוטא את העונש הראוי לו [רלב"ג].