לאחר הניצחון במלחמה, מלך ישראל בוזז את אוצרות ירושלים ונוטל עמו שלל רב הכולל הון, רכוש ונכסים פוליטיים אנושיים, בטרם ישוב לעירו. אף על פי שהפועל "לקח" אינו מופיע במפורש בתחילת הפסוק, הרי שמתוך ההקשר ברור כי המלך לקח את וכל הזהב ושאר השלל המתואר [מצודת דוד].
הפסוק מציין כי אוצרות המקדש והכלים השונים היו עם עובד אדום. הפרשנים נחלקו בביאור קשר זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעובד אדום וצאצאיו אחריו היו הנגידים והממונים הרשמיים על שמירת אוצרות בית ה׳ לדורותיהם. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכלים אכן היו מונחים פיזית בביתו של עובד אדום; מאז ימי דוד המלך, עת שהה ארון הברית בביתו, נשמרו שם אוצרות קודש שונים, והם נותרו במקום גם לאחר שהארון הועבר משם [מצודת דוד].
בנוסף לאוצרות המקדש ובית המלך, נלקחו גם בני התערובות. משמעות המילה היא מלשון ערבון ומשכון [מצודת ציון], ויש לקרוא אותה באות בי"ת רפה [מנחת שי]. בני התערובות היו ילדיהם של שרים ואנשי מעלה, אשר הוחזקו כנכס פוליטי ואסטרטגי כדי להבטיח את נאמנות הוריהם ולמנוע מרידות [שטיינזלץ].
באשר לזהותם המדויקת של בני התערובות הללו, קיימות מספר גישות. גישה אחת מסבירה שאלו היו בני שרים שניתנו בין מלכים כדי לבסס בריתות שלום [רד"ק], או ילדים מעמים ושבטים אחרים שהמלך החזיק אצלו כעירבון לכך שאבותיהם לא ימרדו בו [מצודת דוד, שטיינזלץ, ורבינו יוסף המובא ברש"י]. אולם, גישה אחרת שוללת את האפשרות שממלכת יהודה הייתה חזקה מספיק כדי לדרוש בני ערובה מעמים זרים. לפיכך, מוסבר כי בני התערובות היו למעשה בני השרים של יהודה עצמה; ממלכת ישראל סירבה לאפשר לאמציהו להמשיך למלוך בירושלים, עד ששרי יהודה מסרו את בניהם כעירבון לכך שלא ימרדו שוב [רש"י].