פעולת תשובה לאומית רחבת היקף דורשת כפרה יוצאת דופן על חטאי העבר. המנהיגות יוזמת הבאת מערכת קרבנות מיוחדת שנועדה לטהר את העם, ההנהגה והמקדש, ולתקן את קלקולי הדור הקודם.
הבהמות שהובאו נחלקו לשני סוגים מרכזיים. פָֽרִים־שִׁבְעָה וְאֵילִים שִׁבְעָה וּכְבָשִׂים שִׁבְעָה הובאו כקרבנות עולה, שהם קרבנות נדבה הנשרפים כליל על המזבח [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על פי מסורת הקריאה והכתיב המדויקת, המילה וְאֵילִים נכתבת בכתיב מלא עם שתי אותיות יו"ד [מנחת שי]. לעומתם, הובאו וּצְפִירֵי עִזִּים, כלומר תיישים זכרים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שנועדו לְחַטָּאת – קרבן חובה שבא לכפר על חטא הציבור.
הפרשנים עומדים על ייחודו של קרבן זה ועל המספר שבע. הבאת שבעה שעירי חטאת אינה תואמת את הכללים הרגילים של הקרבנות, ולכן מדובר בהוראת שעה מיוחדת לאותו הזמן [רש"י]. עם זאת, הרכב הקרבן, הכולל פרים לעולה ושעירים לחטאת, מקביל לקרבן המובא על חטא ציבורי של עבודה זרה. המספר שבע מכוון כנגד שבעת השבטים שנותרו בארץ ישראל באותה עת, לאחר ששאר השבטים כבר גלו. חטאם של הנשארים נחשב כחטא של שגגת בית דין, משום שההנהגה לא מחתה בידי המלך אחז כשהנהיג עבודה זרה [מלבי"ם].
מטרת הקרבנות הייתה לכפר עַל־הַמַּמְלָכָה וְעַל־הַמִּקְדָּשׁ וְעַל־יְהוּדָה, שכן כולם היו זקוקים לכפרה [רד"ק]. הכוונה הייתה לרצות את ה' כדי שהמלכות תשרוד ותתקיים, וכדי שהמקדש – שהוזנח וחולל בימי אחז – ישוב לעמוד על תלו יחד עם שבט יהודה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסיום, הציווי לכוהנים הוא להעלות את הקרבנות עַל־מִזְבַּח ה'. הדגשה זו אינה מקרית, והיא באה להבהיר שההקרבה תיעשה אך ורק על המזבח הטהור של ה', ולא על המזבחות הזרים שהקים אחז ברחבי הארץ [רש"י].