הקרבת הקורבנות עם חידוש העבודה במקדש נעשית מתוך דיוק הלכתי והתרגשות גדולה. הפסוק פותח במילים וַיִּשְׁחֲטוּ הַבָּקָר, ומעורר שאלה לגבי סדר הקורבנות, שכן בדרך כלל קורבן חטאת קודם לקורבן עולה. אולם, במקרה זה מדובר בחטא של העלם דבר של הציבור, שבו ההלכה קובעת כי קורבן העולה מקדים את החטאת, ואגב כך הוקדמו גם האילים שהובאו כנדבה [מלבי"ם].
לאחר השחיטה נאמר וַיְקַבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם. מתיאור זה נלמד יסוד הלכתי ולפיו קבלת הדם נחשבת לאחת מעבודות המקדש הרשמיות, ולכן היא חייבת להיעשות אך ורק על ידי כהנים בזמן כהונתם, כשהם לבושים בבגדי הכהונה [רלב"ג].
בהמשך מתואר כיצד הכהנים זרקו את הדם הַמִּזְבֵּחָה, כלומר על המזבח [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק חוזר על הפעולה וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה שלוש פעמים, ביחס לכל סוג של בהמה. כפילות זו אינה מקרית, אלא נובעת מרוב שמחתם של העוסקים במלאכה. לאחר שנטהרו, טיהרו את המקדש והחלו מחדש להעלות קורבנות לה', הפירוט החוזר של זריקת הדם משמש כמעין הודאה מיוחדת על כך שזכו לשוב ולעבוד את ה' [חומת אנך].