חידוש עבודת המקדש הביא עמו עומס רב של הקרבת קרבנות, שיצר צורך בשיתוף פעולה הדוק בין הכהנים ללוויים. העומס נבע מכך שהייתה עֹלָה לָרֹב, ולצד הקרבנות שנשרפים כליל ודורשים כהנים רבים [מלבי"ם], הכהנים היו עסוקים גם בְּחֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים ובַּנְּסָכִים – מנחות הסולת והיין המלוות את הקרבן [ביאור שטיינזלץ].
האות בי"ת במילים בְּחֶלְבֵי ווּבַנְּסָכִים משמשת במובן של "עם", כלומר העולות הרבות הוקרבו יחד עם חלבי השלמים והנסכים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מציעה כי המילה עֹלָה משמשת כאן כשם כולל גם לחלבים ולנסכים, משום שכל אלו מועלים יחד על גבי המזבח [רלב"ג]. מבחינת כתיב המילה, במסורות המדויקות המילה עֹלָה נכתבת חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
מכיוון שפעולות ההקרבה עצמן והעלאת האיברים למזבח הן עבודות המותרות לכהנים בלבד ואינן יכולות להיעשות על ידי לוויים [מלבי"ם], הכהנים לא עמדו בעומס המלאכה. משום כך, הלוויים נדרשו לסייע להם בפעולות ההכנה המקדימות, כדוגמת הפשטת עורות הקרבנות [מצודת דוד].
בעקבות סיוע זה של הלוויים והסדרת חלוקת העבודה, וַתִּכּוֹן עֲבוֹדַת בֵּית־ה'. המילה וַתִּכּוֹן היא מלשון הכנה וביסוס [מצודת ציון], ומלמדת שמאותו רגע ואילך עבודת המקדש הוסדרה, התבססה והתנהלה כראוי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].