לאחר תקופה ארוכה שבה עבודת המקדש הייתה בטלה, חידוש השירה והנגינה מקבל אופי חגיגי של חנוכת הבית. הפעולה שבה המלך וַיַּעֲמֵד את הלויים נחשבת כמעין טקס חינוך מחודש של המקדש ושל סדרי העבודה בו [מלבי"ם].
העמדת הלויים עם כלי הנגינה נעשתה בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה־הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא. סדרי המקדש הללו, ובכללם שירת הלויים, לא היו המצאה אישית או אומנותית של דוד המלך, אלא סודרו על פי ציווי אלוהי מפורש שהועבר דרך הנביאים נתן וגד, אשר שימש כנביאו הפרטי של דוד [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים כִּי בְיַד־ה' הַמִּצְוָה בְּיַד־נְבִיאָיו נועדה להסביר פער מסוים: החובה ללוות את הקרבת הקרבנות בשירה ובכלי נגינה אינה מופיעה במפורש בתורת משה, אלא מקורה בציווי אלוהי שנמסר מאוחר יותר על ידי הנביאים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חכמי התלמוד מצאו לכך רמזים וביסוס בתורה עצמה. הם דרשו את המונח המקראי "עבודת עבודה" כמתייחס לעבודה שדורשת עבודה נוספת עמה, כלומר שירת הלויים המלווה את הקורבן. כמו כן, המונח "עבודת משא" התפרש כמתייחס להרמת הקול בשירה, כפי שמצינו במקומות אחרים שבהם שר הלויים היה ממונה על "משא" הניגון [רש"י, חומת אנך].