תארו לעצמכם שאתם מארגנים טקס חגיגי וחשוב במיוחד, ברור שתרצו לשלב בו שירים ומנגינות משמחות, נכון? אחרי תקופה ארוכה שבה עבודת בית המקדש הופסקה, המלך מחדש אותה ועורכים שם טקס מרגש שדומה לחנוכת הבית. הפעולה שבה המלך וַיַּעֲמֵד את הלויים, כלומר מעמיד אותם לתפקידם עם כלי הנגינה, היא בעצם טקס של חידוש סדרי העבודה במקדש.
אפשר היה לחשוב שדוד המלך, שידע לנגן כל כך יפה, המציא בעצמו את הרעיון לשיר ולנגן בזמן שמקריבים קרבנות. אבל האמת היא שהעמדת הלויים נעשתה בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה־הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא. זה לא היה רעיון אומנותי אישי של דוד, אלא ציווי ברור מאת ה׳ שהועבר דרך הנביאים.
ולמה הכתוב מדגיש כִּי בְיַד־ה׳ הַמִּצְוָה בְּיַד־נְבִיאָיו? משום שאם נחפש בתורה שניתנה למשה, לא נראה שם חובה מפורשת ללוות את הקרבנות בשירה ובכלי נגינה. לכן היה חשוב להסביר שהמצווה הזו הגיעה מאוחר יותר, כהוראה ישירה מאת ה׳ דרך הנביאים שלו.