חרון אפו של ה' על יהודה וירושלים מביא בעקבותיו ענישה פומבית וקשה, ההופכת את העם לאות אזהרה ולמודל של חורבן לעיני כל. עונש זה אינו מקרי, אלא בא כתוצאה ישירה ממעשיהם הרעים של העם [מצודת דוד]. הענישה מתוארת כתהליך מדורג בעל שלבים שונים, המקבילים לתוכחות שהובטחו לעושים עבודה זרה [מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים את מהותם של שלבי הענישה השונים כפי שהם מופיעים בפסוק: המילה לזעוה (אשר נכתבת "לזועה" אך נקראת "לְזַעֲוָה" [מנחת שי]), מבטאת מצב של חרדה, אימה וזוועה. עונש זה נועד לעורר פחד בקרב כל מי שישמע על גורלם של יהודה וירושלים, כדי שיחרדו שמא יקרה להם אסון דומה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
המילה לשמה מתפרשת כשממה, אך בעיקר כמצב של תמהון והשתוממות. הרואים את החורבן נותרים המומים, ותוהים כיצד ייתכן שדבר כה נורא קרה לעם הזה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות ההשתוממות באה התגובה הפיזית, המתוארת במילה ולשרקה. שריקה זו היא הקול הנעשה על ידי כיווץ השפתיים, תגובה אנושית מוכרת לאובדנו של דבר חשוב וגדול. השריקות מבטאות בוז או השתאות עצומה לנוכח גודל המפלה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, המילים כאשר אתם רואים בעיניכם מדגישות כי תיאור זה אינו רק איום לעתיד או משל, אלא מציאות מוחשית ועכשווית שאותה חווים ורואים בני הדור [מצודת דוד].