דברי הימים ב, פרק ל״א, פסוק ד׳

המלך מורה לתושבי ירושלים להעניק למשרתים בקודש את המגיע להם מיבול הארץ, כדוגמת תרומות ומעשרות, שהם מְנַת הכהנים והלויים. מטרת הנתינה היא לשחרר אותם מדאגות הפרנסה ומטרדת הנדודים ברחבי הארץ לאיסוף היבול, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ ויוכלו להתמסר בלב שלם לעבודת המקדש וללימוד התורה. הבטחת צורכיהם הכלכליים מאפשרת להם לעסוק בתורה ברוגע, שכן היא נועדה להילמד על ידי מי שפרנסתו מצויה לו בקלות, בדומה לדור המדבר שניזון מהמן. מנגד, יש המפרשים כי הציווי אינו רק אמצעי טכני אלא התניה, ולפיה יש להעניק מתנות אלו אך ורק לאותם כהנים ולויים שעוסקים בפועל בלימוד, ולא לאלו שמתבטלים מייעודם הרוחני.