מלאכת הכנת כלי הנחושת עבור עבודת המקדש מגיעה להשלמתה עם פירוט הכלים המרכזיים ששימשו בחצרות בית ה'. הכתוב מונה את הסירות, שהן סירים ודוודים, ואת המזלגות, ששימשו כמעין קלשונות לאחיזת בשר הקורבנות, יחד עם כל כליהם, שהם כלי העזר הנלווים אליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שחלק מהכלים כבר הוזכרו בפסוקים הקודמים, הפרשנים מסבירים כי החזרה נועדה להוסיף את המזלגות שלא נמנו קודם לכן, ובעיקר כדי להדגיש את סוג החומר הייחודי שממנו נוצרו [רש"י, מצודת דוד].
כל הכלים הללו נעשו מנחשת מרוק. משמעות הביטוי היא נחושת איכותית, צרופה ונקייה, שעברה תהליך יסודי של מירוק, שפשוף וצחצוח עד שהפכה לזכה ובהירה מאוד, בדומה לאופן שבו מבריקים כלי נשק [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג].
ביחס לזהות עושה הכלים, הכתוב מציין כי עשה אותם חוּרָם אָבִיו. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת התואר "אביו" בהקשר זה. הגישה המרכזית גורסת כי חסרה כאן אות כ' הדמיון, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "חורם כאביו", כלומר שחורם יצר כלים יפים וטובים ממש כפי שהיה עושה אביו, שהיה אומן נחושת מפורסם ומומחה בפני עצמו [רד"ק, מצודת דוד]. דעה אחרת מציעה כי חסרה כאן האות ו' החיבור, והכוונה היא שחורם ואביו עשו את המלאכה במשותף, לאור בקיאותו של האב במקצוע [רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים את המילה "אביו" לא כקשר משפחתי, אלא כתואר כבוד המעיד על מעמדו של חורם כמדריך, רב אומן והאיש הנכבד שאחראי על המלאכה [ביאור שטיינזלץ].