שלמה המלך מקים במקדש מזבח עצום במידותיו, שנועד להכיל את הכמות הגדולה של הקרבנות שיוקרבו בו. שטחו של מזבח זה היה גדול פי ארבעה משטח המזבח שהיה במשכן, ואורכו הגיע לכעשרה מטרים [ביאור שטיינזלץ].
על אף שהכתוב קורא לו מִזְבַּח נְחֹשֶׁת, הפרשנים מבארים כי למעשה היה זה מזבח העשוי מאבנים. הוא מכונה כך משום שבא להחליף את מזבח הנחושת המקורי שעשה משה רבנו במדבר [מצודת דוד, מלבי"ם].
המידות המוזכרות בפסוק מתייחסות לחלקים מוגדרים במזבח. כאשר נאמר עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ, הכוונה היא לשטח "המערכה" בלבד – המקום בראש המזבח שעליו הונחו העצים והאש [מלבי"ם]. בדומה לכך, ציון הגובה וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ אינו מתאר את הגובה הכולל מהקרקע, אלא את המידה מ"חוט הסיקרא" (הקו האדום שהקיף את המזבח) וכלפי מעלה [רלב"ג].
עצם אזכור בניית המזבח כאן משלים פרט שלא נכתב במפורש במקבילה בספר מלכים. הכתוב מלמד ששלמה בנה את המזבח החדש כבר מתחילת בניין המקדש, כדבר מובן מאליו, ולא המתין לימי חנוכת הבית, משום שמזבחו הישן של משה היה קטן מכדי להכיל את העבודה הרבה [מלבי"ם].