הצבת המנורות במקדש והדלקתן דרשו אומנות מדויקת והקפדה על כללי עבודת הקודש. הכתוב מבחין במפורש בין גוף המנורות לבין ונרתיהם, שהם הכלים דמויי הבזיכים המכילים בתוכם את השמן והפתילה [מצודת ציון]. הפרדה זו בכתוב אינה מקרית, אלא באה ללמד על אופן הרכבת המנורה: בשונה מחלקים אחרים כמו הגביעים, הכפתורים והפרחים שהיו חלק בלתי נפרד מגוף המנורה עצמה ולכן אינם מוזכרים בנפרד, הנרות היו כלים נפרדים שלא היו מחוברים או רתוקים למנורה, ולכן הם זוכים לאזכור עצמאי בפסוק [רש"י].
ייעודן של המנורות היה לְבַעֲרָם, כלומר להדליק בהן את האש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פעולת ההדלקה נעשתה כַּמִּשְׁפָּט (מילה הנקראת בפתח תחת האות כּ' [מנחת שי]), דהיינו בדיוק על פי חוקי ומשפטי התורה [מצודת דוד]. המנורות הוצבו במקומן הראוי לִפְנֵי הַדְּבִיר, הוא קודש הקודשים [מצודת ציון].
הכתוב חותם בכך שהמנורות ונרותיהן היו עשויים זָהָב סָגוּר. זהו סוג זהב יקר, נדיר ומשובח ביותר [ביאור שטיינזלץ], אשר קיבל את שמו מתהליך העיבוד הקפדני שלו, שבו הוא נסגר בתוך כור הצורף כדי לזקק ולטהר אותו לחלוטין מכל סיג ופסולת [מצודת ציון].