שלמה המלך יצר עבור המקדש כלי קיבול עצום למים, המכונה הים. מדובר בכיור ענק או גיגית גדולה שעוצבה בדמות ים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכלי מתואר כמוצק, כלומר הוא לא נוצר על ידי הקשת פטיש וריקוע החומר, אלא נוצק בשלמותו בתבנית יציקה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מידותיו של הים היו מרשימות: עשר באמה משפתו אל שפתו, כלומר קוטרו מקצה אחד לקצה הנגדי עמד על עשר אמות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר במרכזו חללו היה עשר על עשר אמות והוא היה עגול לחלוטין סביב [רש"י]. הצירוף קומתו מתייחס לעומקו של הכלי, שעמד על חמש אמות [רש"י].
כדי למדוד את היקפו השתמשו בקו, שהוא חבל או חוט מדידה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המדידה הראתה כי וקו שלשים באמה יסב אתו, כלומר היקפו היה שלושים אמה. מתוך נתונים אלו של קוטר בן עשר אמות והיקף של שלושים אמה, לומדים רוב הפרשנים כלל מתמטי יסודי: כל מעגל שיש בהיקפו שלושה טפחים, יש ברוחבו (קוטרו) טפח אחד [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
תיאור זה של עשיית הים הועתק גם מספר מלכים, אך קיימים הבדלים קלים בין הפסוקים בתיאור העיטורים שסביבו ונפח הקיבולת של הכלי, הבדלים שאותם מיישבים הפרשנים מתוך השוואת המקורות [מלבי"ם].