הקמת המקדש על ידי שלמה המלך כללה הרחבה של כלי הקודש, ובהם יצירת מערך תאורה שהקיף את המנורה המקורית מימי המשכן.
המילה כְּמִשְׁפָּטָם מלמדת כי עשר המנורות החדשות נוצרו בדיוק באותה תבנית ובאותו עיצוב של המנורה שעשה משה במדבר, על כל פרטיה המורכבים הכוללים את הגביעים, הכפתורים והפרחים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המשמעות הסמלית של שבעת נרות המנורה, כפי שמובא בחלק מהפירושים, מקבילה לשבעת גרמי השמיים: חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק ומאדים [רש"י].
מיקומן של המנורות, חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול, דורש הבהרה. הפרשנים מסכימים כי כלל המנורות הוצבו בחלקו הדרומי של ההיכל, בהתאם למיקום המנורה במשכן [רש"י, מלבי"ם]. החלוקה לימין ולשמאל אינה מתייחסת לקירות המבנה, אלא למנורת משה המקורית שניצבה באמצע. עשר המנורות של שלמה הקיפו אותה משני צידיה, חמש מימינה וחמש משמאלה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר לשימוש המעשי במנורות אלו, קיימת מחלוקת קדומה המשתקפת בדברי הפרשנים [מלבי"ם]. גישה אחת גורסת כי הכהנים נהגו להדליק את כל עשר המנורות באופן קבוע [רלב"ג]. לעומת זאת, דעה אחרת מציעה כי ההדלקה בפועל נעשתה אך ורק במנורה המקורית של משה, ואילו עשר המנורות שנוספו עמדו סביבה כהעתקים לשם הוד והדר בלבד [ביאור שטיינזלץ].