גם ממעמקי הגלות ובריחוק פיזי מן המקדש, קיים נתיב ישיר לתשובה ולתפילה. התשובה השלמה של העם, אף שהיא נעשית בארץ זרה, מלווה בתפילה המכוונת גיאוגרפית ורוחנית אל עבר מוקד הקדושה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על המסלול שבו עולה התפילה. כאשר העם נמצא בגלות בארצות נכריות, עליו לכוון בתפילתו דֶּרֶךְ אַרְצָם, כלומר הכוונה צריכה להיות שהתפילה תעבור דרך ארץ ישראל, משם תמשיך אל העיר הנבחרת, ולבסוף תגיע אל בית המקדש [מצודת דוד].
שלמה המלך מדגיש שהבית נבנה אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ, במטרה לגדל ולפאר את שם ה׳. משום כך, כאשר ה׳ יקבל את תפילתם, הם ימשיכו להתפלל אליו ולפנות תמיד לכיוון הבית הזה, מכל מקום שבו יהיו בעולם [רש"י].
מבחינה דקדוקית, במילה שָׁבוּ (בצירוף "אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם"), ההטעמה היא בהברה האחרונה, כלומר מבוטאת כמלרע [מנחת שי].