במעמד זה ניצב שלמה המלך ונשא את אחת התפילות הארוכות, המורכבות והמקיפות ביותר במקרא, תפילה המשלבת בקשות יחד עם חזון רחב על מהותו של המקדש [ביאור שטיינזלץ].
פתיחת הכתוב במילים כִּי עָשָׂה נועדה לקשר את הדברים לאמור קודם לכן ולענות על שאלה מעשית: כיצד הצליח שלמה לעמוד מול כל קהל ישראל כך שגם האנשים הרחוקים ביותר יוכלו לראות ולשמוע אותו? התשובה לכך היא הגבהת מקומו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לצורך כך עשה שלמה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, מבנה שנועד במקור לרחיצת ידיהם ורגליהם של הכהנים [ביאור שטיינזלץ]. פרט זה, המבאר את המיקום המדויק שעליו עמד שלמה, נידון כאן בהרחבה ואינו מופיע בתיאור המקביל בספר מלכים [מלבי"ם]. באשר למידותיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ, המדידה נעשתה מן האמצע, שכן צורת הכיור הייתה עגולה למעלה ומרובעת למטה [מלבי"ם].
כאשר שלמה עמד על הכיור, וַיַּעֲמֹד עָלָיו, הוא נראה היטב לכל העם [רש"י, מצודת דוד]. מאחר שהכתוב הפסיק את הרצף הסיפורי כדי לתאר את עשיית הכיור ומידותיו, הוא חוזר כעת על הציון ששלמה ניצב מול כל הקהל [רש"י].
תנוחת התפילה של שלמה מורכבת משני שלבים המבטאים עמדה נפשית עמוקה. תחילה נאמר וַיִּבְרַךְ, מילה שמשמעותה כריעה, והכתוב מוסיף עַל בִּרְכָּיו לשם תוספת ביאור [מצודת ציון]. פעולת הכריעה נועדה לבטא הכנעה וענווה [חומת אנך]. אמנם תחילת הכריעה לא נזכרה במפורש בספר מלכים, אך היא מוכחת שם מסוף המעמד, כאשר מתואר ששלמה קם מכריעתו [מלבי"ם]. לאחר מכן פרש שלמה את כפיו הַשָּׁמָיְמָה, כלומר למעלה כלפי השמים [מצודת דוד]. פרישת הכפיים אינה רק מחווה גופנית, אלא פעולה שנועדה להפוך את האדם המתפלל לכלי מוכן הראוי לקבל את השפע היורד מאת ה' מלמעלה [חומת אנך].