בזמן מערכה צבאית, הלוחמים נמצאים הרחק ממקום המקדש ואינם יכולים לבוא ולהתפלל בו פיזית. היציאה לקרב אינה נעשית על דעת עצמם, אלא בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם – העם אינו יוצא למלחמה בטרם הוא שואל בה׳ ומקבל את הכוונתו [מצודת דוד].
מכיוון שהלוחמים רחוקים בגופם, תפילתם נעשית דֶּרֶךְ הָעִיר. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שעליהם להפנות את פניהם לכיוון ירושלים ובית המקדש. מעבר לכיוון הפיזי, יש בכך גם משמעות רוחנית: הלוחמים מכוונים את ליבם כך שתפילתם תעלה השמימה דרך העיר הנבחרת והבית שנבנה לשם ה׳ [מצודת דוד].