לאחר שפנה אל ה׳ כשפניו אל הקודש, משנה שלמה המלך את תנוחתו ופונה לדבר אל העם [ביאור שטיינזלץ]. וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת־פָּנָיו אל מול הקהל כדי לברך אותם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים שאמר המלך, וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל, הפרשנים מסבירים כי תוכן הברכה אינו מופיע מיד בפסוק זה. הברכה המוזכרת כאן מפורטת למעשה רק בהמשך הדברים [רש"י], ויש המציינים כי זוהי הברכה המופיעה בתיאור המקביל בספר מלכים ונאמרה לאחר התפילה [מצודת דוד].
בעת הברכה, וְכָל־קְהַל יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד ושומע את דברי המלך [ביאור שטיינזלץ]. עמידה זו אינה רק ביטוי של הקשבה, אלא נובעת מהלכות בית המקדש, שכן חל איסור לשבת בעזרה, וזכות זו שמורה אך ורק למלכים משושלת בית דוד [מצודת דוד].