בחירתו של ה' מתמקדת בשני יסודות מרכזיים המהווים את התשתית הרוחנית וההנהגתית של האומה: המקום הקדוש והשושלת המלכותית. מבחינה תחבירית ורעיונית, פסוק זה מהווה השלמה ישירה לפסוק הקודם לו. המילים וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם נאמרות כמענה לכך שעד כה ה' לא בחר בעיר מסוימת, וכן וָאֶבְחַר בְּדָוִיד משלים את האמירה הקודמת לפיה ה' טרם בחר באיש שינהיג את העם [רש"י].
ברמה הפשטנית, בחירת ירושלים היא להיות העיר שבה ישכון שם ה', ובחירת דוד היא להיות המלך שישלוט על ישראל [ביאור שטיינזלץ]. אולם במבט עמוק יותר, בחירות אלו נושאות משמעות רוחנית רחבה. ירושלים הגשמית מכוונת כנגד ירושלים הרוחנית של מעלה, והשכינה עצמה נקראת בשם "ירושלים". קדושתה של העיר נובעת גם מהיותה משכנו של הר המוריה, מקום עקידת יצחק, וכן מקומה של אבן השתייה שעליה, על פי דברי חכמים, התפלל ה' שרחמיו יגברו על כעסו [חומת אנך].
גם הבחירה בדוד אינה מקרית אלא קשורה לשורש נשמתו. דוד נחשב לגלגול נשמתו של אדם הראשון, והוא אחוז ודבוק בשכינה, בבחינת מציאות חיה וקיימת לנצח. בשל מעלתו הרוחנית הגבוהה, ראוי ונאה לו להיות המנהיג של עם ישראל. מעמד נשגב זה של דוד וחיבורו לשכינה, הם גם הטעם לכך שהמורד במלכות בית דוד נחשב כמי שפוגע ביסודות עמוקים ולכן חייב מיתה [חומת אנך].