טבעו של האדם מועד לכישלון, ומצב של חטא ציבורי גורר בעקבותיו כעס אלוהי ועונש של גלות. המשפט כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יֶחֱטָא מתפרש בשתי דרכים. הגישה האחת רואה בכך תיאור של המצב האנושי הטבעי, שכן דרכם של בני אדם לחטוא, לטעות ואף לעשות מעשים בזדון [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כתיאור של מצב קיצון שבו אין בנמצא אפילו אדם צדיק אחד שאינו חוטא, אשר בזכותו ניתן היה להגן על העם כולו [מצודת דוד].
בעקבות החטאים, ובאין מי שיגן על העם, התוצאה היא וְאָנַפְתָּ בָם, כלומר ה׳ יכעס עליהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כעונש על כך הם יימסרו לידי האויב, וְשָׁבוּם, מונח שמשמעותו לקיחה לשבי [מצודת ציון], והשובים ייקחו אותם לגלות בארץ רחוקה או קרובה [ביאור שטיינזלץ].