שמואל ב, פרק ט״ז, פסוק ו׳

שמעי מחריף את מאבקו, מתקרב אל פמליית המלך ועובר למעשה פיזי של זריקת אבנים על מטרה, פעולה המתוארת במילה וַיְסַקֵּל. יידוי האבנים לא נועד בהכרח לגרום לנזק גופני, אלא לבטא עוינות עמוקה ולהשלים חטא משולש של מרידה במלך ובה'. הוא תוקף אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, והחזרה על שמו של דוד מדגישה כי הפגיעה במשרתים נבעה מעצם שייכותם למלך ונחשבה כפגיעה בו עצמו. זעמו הרב גרם לו לאבד את שיקול דעתו, שכן הוא התעלם לחלוטין מכך שכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים הקיפו את דוד מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ ויכלו בקלות להסיר את ראשו מעליו.