שמעי מחריף את מאבקו במלך, ועובר מפגיעה מילולית למעשה פיזי המבטא עוינות עמוקה. לאחר שהתקרב אל פמליית המלך [מלבי"ם], הוא מתחיל לזרוק עליהם אבנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה וַיְסַקֵּל היא השלכה וזריקה של אבנים. מבחינה לשונית, פעולה זו מתארת במפורש זריקת אבנים על מטרה, בשונה ממקומות אחרים במקרא שבהם משמעות השורש היא דווקא פינוי וסילוק אבנים מן הדרך [רד"ק]. מעשה זה לא נועד בהכרח לגרום לנזק גופני ממשי, אלא לשמש ביטוי עז של שנאה ובוז כלפי דוד [ביאור שטיינזלץ].
יידוי האבנים מהווה השלמה של חטא משולש כלפי דוד, שכן המרידה במלך נתפסת כמרידה בה'. החטא בא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור דרך הקללות שהוטחו בו, ולבסוף במעשה הפיזי של זריקת האבנים. הקללות עצמן דרשו את גירושו של דוד בשל שתי טענות מרכזיות: היותו איש דמים, והיותו איש בליעל בעקבות מעשה בת שבע [אלשיך].
האבנים נזרקו לעבר אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד. החזרה על שמו של דוד נועדה להדגיש כי הפגיעה בעבדים לא נבעה מאיבה אישית כלפיהם, אלא מעצם היותם שייכים לדוד. בתוך לבו של שמעי, כל אבן שהושלכה על העבדים נחשבה כפגיעה במלך עצמו [אלשיך].
השלכת האבנים התרחשה בשעה שכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים הקיפו את דוד מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עובדה זו מעצימה את ממדי הזעם של שמעי, שכן מתוך כעסו הרב הוא איבד את שיקול דעתו, והתעלם לחלוטין מנוכחותם של הלוחמים הרבים סביב דוד שיכלו בקלות להסיר את ראשו מעליו [אלשיך].