ברגעי שפל קשים של מלך נמלט, מגיב שר צבאו הנאמן בזעם יוקד לנוכח ההשפלה הפומבית. תגובתו של אבישי בן צרויה חושפת את טבעו של האדם, שלעתים נפגע ממילים קשות ומעלבונות הרבה יותר מאשר ממכות פיזיות. מסיבה זו, אבישי מתעלם לחלוטין מן האבנים שמשליך שמעי בן גרא, ומפנה את זעמו אך ורק כלפי המילים הפוגעניות, כשהוא שואל לָמָּה יְקַלֵּל [אלשיך].
זעמו של אבישי נובע מכך שלתפיסתו, הקללה משוללת כל יסוד. הוא תמה איזו טענה בכלל יש לשמעי נגד דוד, שהרי דוד מעולם לא הרג את שאול ואת בניו [מצודת דוד, אברבנאל]. יתרה מכך, שמעי אינו משתייך למשפחת אבשלום המורד, ועל כן אין לו שום סיבה להתגאות או לצאת בחוצפה נגד המלך [אברבנאל].
את הבוז העמוק כלפי שמעי מבטא אבישי בכינוי הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה. הפרשנים מציעים שני רבדים לביטוי חריף זה: במישור הפוליטי, הכוונה היא ששמעי משתייך למשפחת שאול, משפחה שכבר בטלה ועברה מן העולם, ולכן הוא נחשב כמת [אברבנאל]. במישור המוסרי, אף אם שמעי נחשב לאדם גדול, עצם העובדה שבחר לשקר בפומבי ולבזות מלך חסיד כדוד, הופכת אותו לשנוא בעיני ה׳ [חומת אנך].
לאור חומרת המעשה, אבישי דורש לפעול מיד: אֶעְבְּרָה־נָּא – אעבור אל הצד השני של הדרך, וְאָסִירָה אֶת־רֹאשׁוֹ [ביאור שטיינזלץ]. בקשה זו נשענת על ההצדקה המשפטית לפיה אדם המקלל את המלך חייב מיתה [אברבנאל], והיא אינה איום ריק, שכן אבישי היה איש צבא שמסוגל לבצע זאת ללא כל ספק [ביאור שטיינזלץ].