בעיצומו של המרד והבריחה מירושלים, רגע של משבר פוליטי ואישי חושף בגידה ותככים בחצרו של דוד. המפגש עם ציבא, עבדו של מפיבושת, מעלה שאלות נוקבות לגבי נאמנות, ניצול הזדמנויות בשעת מהומה ושמיעת לשון הרע.
כאשר המלך שואל וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ, הוא מתכוון למפיבושת, נכדו של שאול [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. דוד, שסבר תחילה כי מפיבושת הוא ששלח את הצידה לדרך, תמה מדוע ציבא לא חשש להישאר בירושלים ולהסתכן בזעמו של אבשלום. בתגובה, מבהיר ציבא כי הוא פעל על דעת עצמו, בעוד אדונו בחר להישאר בעיר [מלבי"ם]. על פי המסורת, המילה יוֹשֵׁב נכתבת בפסוק זה בכתיב מלא עם האות ו' [מנחת שי].
ציבא מעליל על מפיבושת ומציג את הישארותו כצעד פוליטי מחושב. לטענתו, מפיבושת אמר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי, שכן הוא ראה בהפיכה הזדמנות פז לשוב לשלטון [ביאור שטיינזלץ]. ציבא מסביר שמעיניו של מפיבושת, העם יביט בזעזוע על המהומות במשפחת דוד, מצב שבו אח רוצח את אחיו ובן מורד באביו. מאחר שמעשים חמורים אלו לא אירעו מעולם בבית שאול, הציבור יחליט להשיב את המלוכה לשושלת הקודמת [מצודת דוד]. יתרה מזאת, מפיבושת כביכול חישב שאם אבשלום יהרוג את דוד, ישראל ידינו את אבשלום כבן סורר ומורה וידחו אותו, וכך המלכות תשוב אליו באופן טבעי [מלבי"ם].
הפרשנים תמהים כיצד דוד האמין לשקר כה בוטה מפיו של עבד המלשין על אדונו. אף שקיימת מחלוקת בחז"ל האם דוד אכן קיבל את לשון הרע של ציבא, פשט הכתוב מורה שכן. קבלת השקר נבעה מפחזותו של דוד, מסערת הרגשות ומצרת הלב שבה היה שרוי בעת הבריחה [אברבנאל]. דוד חטא בכך שהאמין לציבא, וחטא אף יותר כאשר מאוחר יותר סירב לקבל את התנצלותו האמיתית והישרה של מפיבושת [אברבנאל, מלבי"ם].
על קבלת לשון הרע זו, דוד נענש באופן מיידי. מיד לאחר תקרית זו, יצא לקראתו שמעי בן גרא, שאף הוא ממשפחת שאול, קילל את דוד וסקל אותו ואת עבדיו באבנים מראש ההר כגמול על חטאו [אברבנאל, מלבי"ם].