בעת מנוסתו של דוד, מטיח בו שמעי בן גרא קללות קשות המאשימות אותו בשפיכות דמים ובמעשים חמורים, תוך שהוא דורש ממנו לנטוש את כיסאו. הקריאה צֵא צֵא מפורשת כדרישה מדוד לצאת ולעזוב את מלכותו [מצודת דוד].
הכינוי אִישׁ הַדָּמִים מתפרש בכמה אופנים. התרגום הארמי מבין זאת כקביעה שדוד הוא אדם החייב מיתה, או לחלופין שהמילה "דמים" רומזת לחטאים של בית שאול [רד"ק]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששמעי מאשים את דוד בשפיכות דמים מרובה, ובאופן ספציפי בכך שבעצתו ובציוויו נרצחו אבנר ואיש בושת. שמעי למעשה חשד שכל החרדה הפומבית שדוד הפגין על הריגת אבנר, וכן העובדה שהוציא להורג את רוצחי איש בושת, לא היו אלא העמדת פנים שנועדה לכסות על מעורבותו הנסתרת במעשה [חומת אנך]. בנוסף לרציחות אלו מבית שאול, יש המפרשים שהכינוי מתייחס גם לאחריותו של דוד למותו של אוריה החתי [מלבי"ם, אברבנאל].
הכינוי השני שבו משתמש שמעי, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל, מכוון על פי הפרשנים למעשה חטא נוסף. בעוד ש"איש הדמים" מתייחס לרציחות, "איש הבליעל" רומז למעשה של דוד עם בת שבע, ולכך ששכב עמה בהיותה אשת איש [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל].
מבחינה דקדוקית, במילה בְּקַלְלוֹ האות למ"ד רפה (ללא דגש), ואילו במילה הַבְּלִיָּעַל האות בי"ת מנוקדת בדגש [מנחת שי].