ברגע של שפל עמוק, דוד מקבל את ייסוריו בהכנעה מוחלטת ומזהה בהם יד מכוונת מאת ה'. הפרשנים מסכימים כי דוד משתמש במציאות הטרגית של משפחתו כדי להסביר ולהצדיק את התנהגותו של אויבו, ובכך הוא בונה קל וחומר לוגי ואמוני.
כאשר דוד אומר הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי, הוא מכוון לאבשלום בנו, אשר מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. בדרך הטבע, בן אוהב את אביו וחס עליו. עצם העובדה שהבן מבקש להרוג את אביו מהווה שבירה מוחלטת של חוקי הטבע. מציאות בלתי נתפסת זו מוכיחה לדוד כי מדובר בעונש ישיר ובגזירה מאת ה'.
מתוך הבנה זו, דוד פונה לקל וחומר: וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי. כלומר, אם ה' שינה את טבעו של הבן האוהב, קל וחומר שהוא יכול לכוון את מעשיו של שמעי. הפרשנים מצביעים על מספר סיבות לכך שמעשהו של שמעי טבעי וצפוי הרבה יותר: ראשית, הוא בן לשבט בנימין, אדם זר בעל נאמנויות אחרות המשתייך למשפחת אויביו של דוד. שנית, המילה עַתָּה ממחישה את התזמון; דוד כבר נמצא במצב של בריחה, עינוי וחוסר מזל, מה שמעודד את אויביו לנצל את חולשתו ולקיים בו את גזירת המקום.
לכן מורה דוד לעבדיו: הַנִּחוּ לוֹ וִֽיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'. אין מדובר כאן בסכסוך פרטי, אלא בסימן מובהק מאת ה'. [המלבי"ם] מוסיף ומדייק כי ה' לא ביטל בזה את בחירתו החופשית של שמעי, אלא רק נתן את הדבר בלבו; שמעי היה נוטה לשנאה ממילא, ופעולתו מסתכמת בקללה בלבד ולא בניסיון רצח, כך שהדבר אינו מנוגד לטבעו ובחירתו הרגילה.