בשעת שפל עמוקה של השפלה וביזוי, דוד בוחר באיפוק על פני נקמה. הוא תופס את הסבל הנוכחי לא כסכסוך אנושי רגיל, אלא כניסיון אלוהי וכהזדמנות לכפרה, מתוך תקווה שקבלת החרפה בשתיקה תהפוך את הקללה למקור של ברכה. המילה אוּלַי מבטאת כאן משאלה ותקווה, במשמעות של הלוואי [מצודת ציון].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המילה בְּעֵינִי, הכתובה במסורת כהמילה בעוני (בעוניי). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים משלבת בין הכתיב לקרי, ומסבירה כי ה' יראה בעוניו, בחרפתו ובמצבו הקשה [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], וכן בדמעות הזולגות מעיניו בשל העלבון הקשה שהוא חווה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת את המילה מלשון עניין, כלומר ה' יראה בענייני ובמצבי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישות אלו, יש המפרשים זאת על דרך הראייה ממש, כלומר ה' ישגיח במה שעיניו של דוד רואות את הביזיונות, ויבחין כיצד הוא סובל אותם לכבוד ה' מבלי לנקום, למרות שיש בידו הכוח לעשות זאת [רלב"ג]. על פי מסורת המסורה, מילה זו נמנית על שמונה עשר תיקוני סופרים, וייתכן שהיה ראוי להיכתב "בעינו" של ה', אך הכתוב שינה זאת בלשון נקייה [מנחת שי].
מתוך קבלת הדין, דוד מקווה לתוצאה של וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ. המילה קִלְלָתוֹ נכתבת בחלק מהספרים עם האות יוד בסופה אך נקראת עם האות וו, והמשמעות בשני המקרים תואמת ומכוונת לקללה שהופנתה כלפיו [רד"ק, מנחת שי]. דוד מתייחס לחרפות אלו כחלק מכפרת עוונותיו, ומאמין שאם יסבול את העלבון בסבר פנים יפות וללא תגובה, ה' ימחל לו וישיב לו טובה במקום הקללה [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
רובד עמוק יותר מבחין בין עונש המרד של אבשלום, שהיה גזרה קבועה מראש מפי נביא על חטא קדום ושממנו לא ציפה דוד לטובה, לבין קללותיו של שמעי, המהוות סבל נוסף ועלבון מעבר ליעוד הנבואי. דוד מקווה שייסורים עודפים אלו ייחשבו לו כ"ייסורים של אהבה", ובזכות קבלת הקלון הזה ה' יסבב את הרעה ויעניק לו חסד וטובה בעתיד [מלבי"ם].