תשובתו של חושי הארכי לאבשלום מהווה מהלך דיפלומטי מבריק, שנועד להסיר את חשדותיו של אבשלום ולהוכיח את נאמנותו לשלטון החדש, בעודו שומר אמונים בסתר לדוד. בתחילת דבריו, המילה לֹא מתפרשת כשלילה של מחשבות אבשלום: לא כפי שאתה סבור, או לחלופין, לא היה זה ראוי שאלך עם אביך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
חושי מנמק את עמדתו בכך שנאמנותו מעולם לא הייתה אישית כלפי דוד האדם, אלא נאמנות ממלכתית לכתר ולמלך ישראל. כעת, משהשלטון התחלף, טבעי שיעביר את נאמנותו למלך החדש [מצודת דוד, אברבנאל]. לטענתו, מלכות שלמה דורשת שני תנאים יסודיים: בחירה אלוהית והסכמה לאומית [אברבנאל]. לכן הוא מצהיר על נאמנותו למי שזכה בשלוש תמיכות: אֲשֶׁר בָּחַר ה', וְהָעָם הַזֶּה מוסב על האנשים הנמצאים כעת סביב אבשלום או על חברי הסנהדרין, וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הם שאר בני העם הפזורים ברחבי הארץ [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
שיא התחכום בדברי חושי טמון בצירוף לֹא אֶהְיֶה. הפרשנים מציינים כי ישנו הבדל בין כתיב המילה לקריאתה: המילה נכתבת באות אל"ף (לֹא) אך נקראת באות וי"ו (לוֹ) [מנחת שי, רד"ק]. פער זה משקף את כפילות הלשון שבה נקט חושי, שדיבר באופן המשתמע לשני פנים. כלפי חוץ, ועל מנת לקדם את תוכניתו של דוד, הוא השמיע את המילה לוֹ, כהצהרת נאמנות לאבשלום, לומר לו אהיה לעבד ואיתו אשב. אולם, כוונתו הפנימית והנסתרת תאמה את המילה הכתובה לֹא, כלומר, אינני חלק מקשר הרשעים הזה, ה' בחר באביך ועל כן לא אהיה עמך [חומת אנך]. גישה נוספת מסבירה את הכתיב לֹא כשאלה רטורית של פליאה, בעוד הקרי לוֹ מובן כפשוטו [רד"ק].