בעיצומה של בריחתו, דוד חוצה את פסגת ההר ופוגש בציבא, משרתו של מפיבושת, אשר יוצא לקראתו עם מנחה גדולה של צידה לדרך. הביטוי מֵהָרֹאשׁ מכוון לפסגת הר הזיתים [מצודת דוד, אברבנאל], ומשם המשיך דוד לכיוון המדבר [ביאור שטיינזלץ].
ציבא מביא עמו צֶמֶד חֲמֹרִים, כלומר זוג חמורים ההולכים יחד כשהם צמודים ומחוברים זה לזה [מצודת ציון]. החמורים היו חֲבֻשִׁים, דהיינו חגורים באוכף ומוכנים לרכיבה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
על החמורים הועמסה צידה רבה: מָאתַיִם לֶחֶם, שהם מאתיים כיכרות לחם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], וכן נֵבֶל יָיִן, שהוא נאד עור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] או כלי חרס [ביאור שטיינזלץ] המלא ביין.
עיקר הדיון הפרשני נסוב סביב הפירות היבשים שהובאו לדוד – צִמּוּקִים ו-קַיִץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצימוקים הם אשכולות או חבילות של ענבים יבשים, ואילו הקיץ הוא כינוי לתאנים יבשות. תאנים אלו נקראות גם "דבלה", משום שמכבשים ודוחסים כמות גדולה של תאנים יחד עד שהן נראות ככיכר לחם [רד"ק]. הכמות שהובאה מן התאנים הייתה מאה מנות או ליטראות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. השם ניתן לפירות אלו משום שמדובר בפירות שנוהגים לייבש אותם בעונת הקיץ [רלב"ג].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את המונחים הללו באופן הפוך לחלוטין: הצימוקים הם דווקא דבלות התאנים היבשות, ואילו הקיץ הם הענבים היבשים, שקיבלו את שמם על שום התייבשותם בעונת הקיץ [אברבנאל].