שמואל ב, פרק ט״ז, פסוק א׳

תארו לעצמכם שאתם צריכים לצאת פתאום למסע ארוך במדבר, בלי שום זמן לארוז לעצמכם אוכל ושתייה. כמה הייתם שמחים אם מישהו היה מחכה לכם בדרך עם המון אוכל טעים? זה בדיוק מה שקורה לדוד. באמצע הבריחה שלו, כשהוא חוצה את פסגת הר הזיתים שנקראת מֵהָרֹאשׁ, הוא פוגש את ציבא. ציבא מגיע לקראתו עם מתנה גדולה שעוזרת מאוד בדרך. הוא מביא איתו צֶמֶד חֲמֹרִים, שזה זוג חמורים שקשורים וצועדים יחד. החמורים האלה היו חֲבֻשִׁים, כלומר כבר שמו עליהם אוכף והם היו מוכנים לגמרי לרכיבה. על החמורים ציבא העמיס המון צידה: מָאתַיִם לֶחֶם, שהם מאתיים כיכרות לחם, וגם נֵבֶל יָיִן, שזה כלי מיוחד שעשוי מעור או מחרס ומלא ביין. בנוסף לכל זה, הוא הביא לדוד גם פירות יבשים שנותנים כוח: מאה אשכולות של צִמּוּקִים, שהם פשוט ענבים יבשים, ומאה מנות של קַיִץ, שזה כינוי לתאנים יבשות. קראו לתאנים האלה ככה כי היו מייבשים אותן בחוץ בעונת הקיץ, והיו דוחסים ומועכים אותן יחד עד שהן נראו ממש כמו כיכר לחם.