חושי הארכי מציג בפני אבשלום מערכת טיעונים דיפלומטית ומחושבת, שנועדה להצדיק את העברת נאמנותו מדוד אליו ולהסיר כל חשד לבגידה.
המילה וְהַשֵּׁנִית מציינת את הטענה או הסיבה השנייה לבואו אל אבשלום [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בטענה זו שואל חושי לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד, ומנמק את צעדו מכמה כיוונים. מבחינה מעשית, דוד הודח מכיסאו וצפוי לגלות, להיהרג או להיעלם מהמפה הפוליטית [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מוסרית, מעברו לאבשלום אינו נחשב לבגידה בדוד, שכן הוא אינו עורק למשפחת אויבים כמו בית שאול, אלא ממשיך לשרת את בנו של המלך [מצודת דוד].
בהצהרתו כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ כֵּן אֶהְיֶה לְפָנֶיךָ, מבטיח חושי למלא את תפקידו באותה מסירות. הוא מוסיף היבט פסיכולוגי עמוק, מתוך הנחה שגם דוד עצמו, לאחר שיובס וישלים עם המציאות, ישמח על כך שחברו משרת את בנו ולא אדם זר. יתרה מזאת, עצם היותו עבד ורע נאמן לאב אמורה לעורר באבשלום אהבה עזה כלפיו [מלבי"ם]. נראה כי דברי השכנוע הללו פעלו את פעולתם, ואבשלום אכן קיבל את חושי וצירף אותו אל חוג אנשיו הקרובים [ביאור שטיינזלץ].