במפגש בין דוד לציבא, המלך מבקש לברר את פשר המנחה שהובאה אליו. ציבא מפרט בתגובתו חלוקה ברורה של הצידה והבהמות, כאשר כל מרכיב מיועד לענות על צורך אחר של הפמליה הנמלטת.
שאלת המלך מָה אֵלֶּה לָּךְ נועדה לברר מדוע הובאו כל הדברים הללו, ומהי הצידה המוצעת לדרך. בתשובתו, ציבא מסביר כי החמורים מיועדים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב. הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן אינה למבנה אלא למשפחת המלך, דהיינו נשיו וילדיו, כדי שלא יצטרכו ללכת ברגל. הסיבה לצורך זה מוסברת בכך שדוד הוציא עמו את נשיו מירושלים (והותיר רק עשר פילגשים לשמור על הבית), ומכיוון שהבריחה נעשתה בחיפזון רב, לא הספיקו לארגן מרכבות עבורן [רד"ק, אברבנאל].
לגבי המילה וְהַלֶּחֶם, קיימת תופעה טקסטואלית ייחודית: המילה נכתבת עם האות למ"ד באמצעיתה ("ולהלחם") אך נקראת בלעדיה ("והלחם"). למ"ד כתובה זו חסרת משמעות תחבירית ואינה משמשת למטרה כלשהי בפסוק [רד"ק], והיא אחת מארבע מילים בלבד בתנ"ך כולו שנכתבות עם אות למ"ד מיותרת באמצע המילה [מנחת שי].
הלחם, יחד עם וְהַקַּיִץ – מונח הכולל בתוכו פירות יבשים כדוגמת צימוקים [רד"ק] – נועדו למאכל עבור הנערים המלווים. לבסוף, היין מיועד לשתייה עבור הַיָּעֵף, כלומר עבור מי שיהיה עייף וצמא מעמל הדרך במדבר.