בריחתו של דוד מגיעה לנקודת שפל, שבה הניכור והבדידות מתעצמים. התקרית הקשה עם שמעי בן גרא אינה מקרית, אלא מהווה תגובה רוחנית למעשיו הקודמים של דוד. לאחר שדוד נכשל בקבלת לשון הרע מציבא נגד מפיבושת מזרע שאול, ה' זימן לו ניסיון של סבלנות מול שמעי, שאף הוא ממשפחת שאול, כדי שהייסורים וההשפלה יגנו עליו ויכפרו על חטאו [אלשיך].
כאשר דוד מתקרב ליעדו, נאמר כי הוא הגיע עַד בַּחוּרִים. המילה בַּחוּרִים מתייחסת לעיר בנחלת שבט בנימין, המוכרת במקורות אחרים גם בשם "עלמת" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל "ובא" (במקום "ויבוא") והמילה "עד" מצביעים על כך שדוד טרם נכנס לתוך העיר, אלא רק התקרב והגיע סמוך אליה [מלבי"ם, מצודת דוד].
בנקודה זו מתחדדת בדידותו של המלך. לאורך כל דרכו עד לאותו רגע לא יצא איש לקראתו כדי לקבל את פניו או לנחמו. האדם הראשון שיוצא מן העיר לקראתו עושה זאת לא לשם נחמה, אלא כדי להתעמת עמו [מלבי"ם]. הכתוב מתאר כי שמעי יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל, כלומר הוא התקדם בהליכתו תוך כדי קללה [ביאור שטיינזלץ], ומיד עם צאתו מן העיר החל להטיח בדוד את דבריו [מלבי"ם]. המונח וּמְקַלֵּל בהקשר זה אינו מתאר בהכרח קללה במובן המיסטי, אלא השמעת דברי קלון, חרפה וביזיון [מצודת ציון].