דוד מסרב להצעת שרי צבאו לפגוע בשמעי בן גרא, ובוחר לקבל את ההשפלה הפומבית בהכנעה, מתוך הבנה כי מדובר בגזירה אלוהית. תגובתו חושפת פער עמוק בין תפיסת עולמו לבין זו של סביבתו.
בתחילת דבריו אומר דוד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה. משמעות קריאה זו היא ביטוי לריחוק המחשבתי ביניהם; דוד מבהיר כי אינו יכול להורות על מעשה של פגיעה בשמעי, ותוהה מהי האיבה שביניהם שגורמת להם לבקש לפעול בניגוד לרצונו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילים כֹּה יְקַלֵּל, קיימת מסורת של קריאה וכתיב בפסוק: המילה נכתבת בתורה "כי" אך נקראת "כה", ובהמשך המשפט נכתב "וכי" ונקרא "כי" [רד"ק, מנחת שי]. כוונת המילים היא "כך יקלל" או שימשיך לקלל כפי רצונו [רש"י, מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת ההכרזה ה׳ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד. גישה אחת גורסת כי לא ייתכן שאדם חשוב וגדול כשמעי, שהיה ראש לסנהדרין, יקלל את המלך אלא אם כן קיבל על כך הוראה ישירה מאת ה׳ [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ לא דיבר עם שמעי ממש, אלא העיר את רוחו וגרם לו לבזות את דוד, כחלק מעונש וכפרה על חטאיו של המלך. מאחר שזהו רצון ה׳, שמעי נחשב לשליחו ואין טעם להתערב. כל ניסיון למנוע את העונש שניחת מאת ה׳ רק יביא להתגשמותו, בדומה לניסיון של אחי יוסף לסכל את חלומותיו [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד זאת, יש המדייקים כי ה׳ אמנם גזר על שמעי לקלל, אך לא ציווה עליו לשקר. שמעי בחר להוסיף חרופים וגידופים שקריים מדעתו. אף על פי כן, דוד מקבל את ההשפלה באהבה ונמנע מלהרוג את שמעי כשיש לאל ידו, בתקווה שה׳ יראה את דמעותיו וצערו, ויהפוך את ההבלגה לזכות שתכפר על עוונותיו [חומת אנך]. ברוח דומה, יש המסבירים כי קללותיו של שמעי אינן פוגעות בדוד באמת; אם שמעי פועל על דעת עצמו, הרי שכולם יודעים שקללותיו שקריות לחלוטין (שכן דוד לא הרג את אבנר ואיש בושת ולא גזל את המלכות), ולכן אין בכך כלימה. ואם הוא פועל בשליחות ה׳, הרי שאין לאיש זכות לבוא אליו בטענות ולשאול אותו מדוע עשה זאת [מלבי"ם].