סיום פרשה טראגית זו מביא עמו סגירת מעגל כפולה, הן עבור כבודו האבוד של בית המלוכה הראשון והן עבור מצבה של ארץ ישראל כולה. הבאת עצמותיהם של שאול ובני משפחתו לקבורה הולמת מהווה את האקורד המסיים המאפשר פיוס לאומי ואלוקי.
הפרשנים מסכימים כי המילים וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ אינן מתייחסות רק לשניהם, אלא גם לעצמותיהם של שאר צאצאי שאול שהוקעו קודם לכן, אשר נאספו ונקברו יחד עמם [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הקבורה התבצעה בְּצֵלָע, שהוא שמו של מקום [מצודת ציון, רד"ק] הסמוך לירושלים [מלבי"ם]. הבחירה לקבור אותם בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו באה לתקן את המצב הקודם שבו שאול נקבר שלא במקומו הטבעי, וכעת הוא הושב אל קבר אבותיו הראוי לו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ (כאשר הנוסח המדויק בפסוק הוא המילה "כל" ולא "ככל" [מנחת שי]), קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה גורסת כי כוונת הפסוק היא לעצם הבאת העצמות וקבורתן בכבוד, והכתוב כופל את הדברים כדי להדגיש את ביצוע המעשה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מרחיבה ומסבירה כי הציווי נסוב על עניין ההספד. מכיוון ששאול לא נספד כהלכה בשעתו, דוד המלך ציווה להעניק לו כבוד אחרון ולהספידו כראוי למעמדו [מלבי"ם, מצודת דוד], תוך כדי עריכת הספדים בכל ערי ישראל שבהן עברו נושאי העצמות [רש"י, רד"ק].
בעקבות מעשים אלו, וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים. משמעות המילה היא ריצוי וקבלת תפילה [מצודת ציון]. המילים אַחֲרֵי כֵן מבהירות כי הריצוי האלוקי הגיע רק לאחר השלמת שני תהליכים מקבילים: עשיית משפט למען הגבעונים, ולצידה השבת כבודו של שאול באמצעות קבורה והספד. רק לאחר ששני התנאים הללו התקיימו, נענה ה׳ לארץ והוריד את הגשמים שהיו נחוצים כל כך לסיום הרעב [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].