הגבעונים משיבים לניסיונו של דוד המלך לכפר על העוול שנעשה להם בעבר, ומבהירים את אופי תביעתם. הם דוחים את דרכי הפיצוי המקובלות וממקדים את דרישתם במשפחת הפוגע בלבד.
בתגובה להצעת פיוס, הם מצהירים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות ההכרזה היא סירוב מוחלט לקבל כופר או פיצוי כספי על הפגיעה בהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך היא ששאול לא גזל מהם ממון אלא לקח מהם נפשות, ולכן תביעתם היא לנפשות בתמורה [אברבנאל]. מנגד, יש המציעים חלוקה מדויקת של האשמה: העם הוא שגזל את רכושם של הגבעונים, ואילו שאול הוא שהרג בהם. לכן, הם אינם תובעים את השבת הכסף והזהב ממשפחת שאול, אלא רק מן העם [מלבי"ם].
במילה לָנוּ קיימת הבחנה בין הקרי והכתיב. המילה נכתבת "לי" בלשון יחיד, אך נקראת "לנו" בלשון רבים. ברמה התחבירית, מעבר בין לשון יחיד המייצגת כלל לבין לשון רבים הוא תופעה שכיחה במקרא [רד"ק]. אולם, ברמה הדרשנית, שינוי זה חושף את השתלשלות האירועים: דוד ניסה תחילה לפייס את הגבעונים בממון, וכאשר סירבו, חשב שמא הם מתביישים לקחת כסף זה בנוכחות זה. לכן, הוא פנה לכל אחד מהם בנפרד, אך כולם ללא יוצא מן הכלל השיבו בלשון יחיד כי אין להם חפץ בכסף וזהב [רש"י, רד"ק].
לאחר מכן הם מוסיפים וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל. כלומר, אין להם כל רצון להוציא להורג איש משאר בני ישראל, שכן העם עצמו לא חטא להם בהריגה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. גם אם יש לעם ישראל אשמה מסוימת על כך שלא מחו בידי שאול בשעת מעשה, הגבעונים מבקשים לנקום אך ורק בזרעו של הרוצח עצמו, שעשה להם רעות גדולות וגרם לרדיפתם [אברבנאל]. בכך הם משלימים את משוואת הצדק שלהם: מן העם אין הם מבקשים נפשות, כי שאול וביתו הם שהמיתום ולא שאר ישראל [מלבי"ם].
לנוכח סירובם העיקש לקבל כופר כספי, המהווה בדרך כלל פתרון מקובל להפגת תרעומת וסכסוכים מעין אלו, דוד פונה אליהם ושואל מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם. הוא מבקש מהם להגדיר במדויק איזה משפט ואיזו פעולה הם חפצים שהוא יעשה עבורם כדי לתקן את המעוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].