שנים לאחר מותם הטראגי של שאול ויהונתן בקרב על הר גלבוע, ולאחר תקופה סוערת ומרה של רעב והוקעת צאצאי שאול, מגיע רגע של סגירת מעגל היסטורית ומוסרית. התעוררותו של דוד לדאוג לזכרם ולחלוק למלך ישראל הראשון את הכבוד האחרון שנמנע ממנו, נובעת ממספר מניעים המשתלבים זה בזה. הזרז המיידי היה שמיעת חסדה של רצפה בת איה, ששמרה על גופות צאצאי שאול המוקעים מפני חיות ועופות. מעשה מסירות זה עורר את דוד לפעול בחסד דומה כלפי המתים, ולדאוג לקבורתם של שאול ויהונתן [מצודת דוד]. מעבר לכך, התקבלה תשובה מאת ה' כי הרעב שפקד את הארץ בא, בין היתר, משום ששאול לא נספד כהלכה [רש"י, מצודת דוד]. מבחינה רוחנית ועמוקה יותר, שאול נענש על חטאיו במותו ובכך שלא נספד ונקבר כראוי. אולם, משהוענש בית שאול פעם נוספת על חטא הריגת הגבעונים באמצעות הוקעת הצאצאים, העונש הראשון של חוסר קבורה והספד הפך למיותר, וכך נסללה הדרך עבור דוד לתקן את המעוות [מלבי"ם].
לשם ביצוע התיקון, פונה דוד אל בַּעֲלֵי, כלומר אדוני וראשי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], העיר יבש גלעד. אנשי העיר גמלו חסד והכירו טובה לשאול על שהצילם בעבר מיד העמונים, וזמן קצר לאחר נפילתו גנבו את הגוויות והביאו אותן לקבורה חשאית בעירם [ביאור שטיינזלץ]. הפלשתים תלו את הגופות מֵרְחֹב בית שאן, שהייתה מעין מעוז פלשתי. אף שבספר שמואל א' נאמר שהגופות נתלו על חומת העיר, אין בכך סתירה, שכן החומה פנתה אל הרחוב [מצודת דוד]. הוקעה פומבית זו על ידי הפלשתים מזכירה באופן אירוני את ההוקעה שנעשתה זה עתה לצאצאי שאול על ידי הגבעונים [ביאור שטיינזלץ].
כיוון שהקבורה הראשונית ביבש גלעד נעשתה בהיחבא וללא הספד הולם, דוד לוקח כעת את העצמות כדי לקברן שנית, הפעם בכבוד הראוי ובקבר אבותיו של שאול [מצודת דוד, מלבי"ם].
בנוסף, בפסוק מופיעים מספר הבדלים בין הכתיב לקרי: רצף המילים הכתובות תלום שם הפלשתים נקרא במסורת הקרי כ"תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים", ללא ה"א הידיעה במילה האחרונה [מנחת שי].