הגבעונים מציגים בפני דוד המלך את תביעתם הנוקבת לעשיית צדק על הרדיפה שחוו תחת שלטון שאול. טענתם אינה מתמקדת רק בפגיעה הפיזית שספגו בעבר, אלא גם בהשלכותיה המתמשכות של גזרתו להכחיד אותם לחלוטין.
הגבעונים מחלקים את פגיעת שאול לשני רבדים עיקריים. הרובד הראשון מתבטא במילים אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, כלומר האיש אשר כילה והשמיד אותנו [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכוונתם להריגה הפיזית ולגירושם מארצם [מלבי"ם, מצודת דוד]. עם זאת, יש המפרשים כי הפגיעה לא הייתה בהכרח רצח ישיר של כולם, אלא שלילת מקורות המחיה והמזון שלהם, מצב המקביל לנטילת חייהם, אשר פגע באופן ישיר בשבעה אנשים מתוכם [אלשיך]. מאחר ששאול עצמו כבר אינו בין החיים, תביעתם מופנית כעת כלפי צאצאיו [ביאור שטיינזלץ].
הרובד השני והחמור יותר עוסק בכוונת הזדון של שאול, כפי שמשתקף במילים וַאֲשֶׁר דִּמָּה־לָנוּ. המילה דִּמָּה משמעותה חָשַׁב ותכנן מזימה [רש"י, מצודת ציון]. הגבעונים טוענים כי מחשבתו ותוכניתו של שאול היו גרועות אף ממעשיו בפועל, שכן הוא תכנן להביא עליהם כליה גמורה, כפי שמבטאת המילה נִשְׁמַדְנוּ [מצודת ציון]. מטרתו הייתה לעקור אותם לחלוטין מֵהִתְיַצֵּב בְּכׇל־גְּבֻל יִשְׂרָאֵל, כך שלא יוכלו להתקיים בארץ, מה שאילץ אותם לברוח בעל כורחם כדי למלט את נפשם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שלגבעונים לא היו כוונות רעות, בעיני ה' מחשבתו הרעה של שאול כלפיהם נחשבת כאילו יצאה אל הפועל, ולכן הם מצהירים כי הושמדו הלכה למעשה [אלשיך].
מעבר לדרישת הצדק על העבר, טענת הגבעונים נושאת משמעות קיומית לעתידם. הם מבהירים כי אינם יכולים למחול על מה שאירע, משום שגזרתו של שאול עדיין מהדהדת ומשפיעה על מעמדם. כל עוד לא ייעשה צדק פומבי, הם ימשיכו להיחשב כצאן לטבח, ועם ישראל לא יירתע מלהמשיך לפגוע בהם ולא יאפשר להם לשוב לאחוזותיהם. לכן, דרישתם לעונש נועדה לשמש גדר והרתעה, למען יראו וייראו, וכדי להבטיח את ביטחונם וקיומם בארץ [מלבי"ם].