סיומה הטראגי של פרשת הגבעונים ובית שאול מגיע לשיאו עם הוצאתם להורג של שבעה מצאצאי שאול המלך. פעולת תגמול זו, שבאה בעקבות רעב כבד ומתמשך, נועדה לפייס את הגבעונים ולהשיב את רצון ה׳ לארץ.
וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים מציג את החלטתו של דוד שלא להרוג את בני שאול בעצמו. הסיבה לכך הייתה כדי שהעם לא יאמר שדוד פעל מתוך שנאה אישית לבית שאול, וכן כדי לקיים עונש של מידה כנגד מידה: כשם ששאול פגע בגבעונים, כך ניתן להם הכוח לעשות בזרעו כרצונם [אברבנאל]. בכך דוד לא ביצע את המעשה בעצמו, אלא רק מסר אותם לגבעונים כדי שיקיימו את גזירת השמים [אלשיך].
הגבעונים ביצעו את גזר הדין ווַיֹּקִיעֻם בָּהָר. משמעות ההוקעה היא תלייה [מצודת ציון, אברבנאל] או הכאה [ביאור שטיינזלץ], והיא התבצעה בגבעת שאול [מצודת דוד]. המעשה נעשה בהר ובאופן פומבי לעיני כול [אלשיך].
הכתוב מדגיש שהמעשה נעשה לִפְנֵי ה׳. הפרשנים מסבירים זאת בכך שארון הברית והאורים והתומים נכחו במקום, לאחר שהובאו לשם כשהעם התקבץ לשאול באלוהים על אודות הרעב [רד"ק]. בני שאול הועברו לפני הארון, והוא זה ש"לכד" את האשמים. מהלך זה נועד להוכיח לרואים שהדבר יצא מאת ה׳ כדי לקדש את שמו, ולא היה זה רצח שרירותי [מצודת דוד, אלשיך]. פירוש נוסף הוא שהם נתלו לעיני השמש, בפרסום רב ותחת כיפת השמיים [אברבנאל].
לאחר מכן נאמר וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד. הנפילה מתארת את עצם המיתה [רד"ק], ומשמעות הדבר היא שכל שבעת האנשים [ביאור שטיינזלץ] הומתו ונתלו יחד באותו הזמן בדיוק [מצודת דוד, אברבנאל].
הפסוק נחתם בציון התזמון המדויק: וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים. מדובר בימי חודש ניסן, סביב חג הפסח, שהם הימים הראשונים של עונת הקציר, שכן השעורים הן התבואה הראשונה שנקצרת [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אזכור עונת הקציר מאיר את הרקע למעשה כולו. כאשר הגיעו ימי הקציר והעם ראה שהרעב נמשך ואין תבואה לאסוף, פנה דוד אל ה׳ ופעל מיד לתקן את העוול שנעשה לגבעונים [מלבי"ם]. הריגתם דווקא בתחילת הקיץ החם מדגישה את חומרת הבצורת. המוקעים נותרו תלויים שם למרות החום הכבד, עד שה׳ נעתר לארץ והוריד עליהם גשמי ברכה באופן נסי ומושגח בעיצומו של הקיץ, מה שסימן את סיום הקללה [אברבנאל].