דרישתם של הגבעונים לנקמת דם בבית שאול מגיעה לשיאה בתביעה פומבית ואכזרית, שנועדה לתקן את העוול שנעשה להם ולהרתיע מפני פגיעה עתידית. לאחר שדוד מנסה ללא הצלחה לפייס אותם באמצעות כופר ופיצויים כספיים, הם עומדים על דרישתם לנקמה פיזית [ביאור שטיינזלץ].
המילה ינתן נכתבת עם האות נו"ן אך נקראת יֻתַּן, והבדל זה מבטא מסר כפול: מצד אחד דרישה שהמלך ימסור את האנשים לידיהם, ומצד שני איום מוסווה שאף אם המלך לא ימסור אותם, הקב"ה ייפרע מהם בעצמו [רד"ק, מנחת שי]. הגבעונים דורשים למסור לידיהם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו של שאול, מידה כנגד מידה, שכן על פי מסורת חז"ל שאול הרג שבעה אנשים מקרבם [מצודת דוד, חומת אנך]. מספר זה נבחר גם משום שהגבעונים ידעו שיהונתן לא היה שותף לעצת אביו לפגוע בהם, ולכן לא דרשו את עונשם של כל צאצאי שאול אלא רק של אלו שהיו זמינים וראויים לעונש [מלבי"ם].
העונש שדורשים הגבעונים הוא וְהוֹקַֽעֲנוּם, כלומר תלייתם [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מטרת התלייה הפומבית היא להטיל אימה, למנוע פגיעה עתידית בהם ולהוכיח לכל העם כי יש דין ויש דיין [מלבי"ם, רד"ק]. הם מבקשים לעשות זאת לַה', כדי לפרסם את משפטו של הצדק האלוהי [רש"י, רד"ק], וכן משום ששאול הפר את השבועה שנשבעו בני ישראל לה' להחיות את הגבעונים [מצודת דוד].
המקום שנבחר לביצוע הדין הוא בְּגִבְעַת שָׁאוּל, עיר מלכותו. בחירה זו נועדה לפרסם ברבים שאלו הם בניו של המלך הפוגע [מצודת דוד], וכן כדי להרתיע את משפחת שאול ותומכיו שעדיין החזיקו בדעותיו, למען יראו וייראו ולא יזידו עוד [מלבי"ם]. כאשר הגבעונים מזכירים את שאול, הפסוק מוסיף את התואר בְּחִיר ה'. בעוד שיש המסבירים זאת כציון עובדתי לכך שה' בחר בו למלך [רד"ק], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, היא שהגבעונים אמרו רק "בגבעת שאול", ואילו המילים "בחיר ה'" נאמרו על ידי בת קול שיצאה משמיים, כדי להעיד שעל אף חטאיו, עוונותיו של שאול נתכפרו לו והוא נותר בחיר ה'.
תגובתו של דוד, אֲנִי אֶתֵּן, נושאת משמעות כפולה. מצד אחד, הוא מדגיש שהוא זה שיבחר את האנשים שיימסרו ולא הם, מתוך כוונה להגן על מפיבושת ולחמול עליו [מצודת דוד]. מצד שני, הסכמתו של דוד למעשה זה מעוררת קושי הלכתי, שכן היא מנוגדת לדיני התורה האוסרים על הריגת בנים בעוון אבותיהם, הריגת שניים ביום אחד, והלנת המת על העץ ימים רבים. דוד פועל כאן מתוקף "דין מלך", המאפשר למנהיג לעקוף את דיני התורה הרגילים במקרי קיצון לצורך תקנת העולם. במקרה זה, המטרה הייתה להגן על הגרים, להראות שאין לפגוע בהם באין מפריע, ולשבור את זרועם של הרשעים [מלבי"ם].