מסירותה של אם אבלה מעוררת תנועה לאומית של חסד, תיקון וכפרה. הידיעה על מעשיה יוצאי הדופן של רצפה מגיעה לאוזני המלך, ומתניעה שרשרת אירועים שמביאה לסיום הבצורת הקשה ולעשיית חסד של אמת עם המתים.
וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה – המעשה הגדול שעשתה רצפה היה גמילות חסד עם המוקעים כאשר שמרה על גופותיהם במסירות [חומת אנך, רד"ק]. שמירתה המסורה עוררה את רחמיו של דוד והניעה אותו לחשוב לא רק על החיים אלא גם על המתים, ולפעול לטובת שימור זכרו של שאול המלך [ביאור שטיינזלץ]. ישנו מדרש המציין כי דוד התרשם כל כך ממעשיה וראה בה אשת חיל, עד שלקח אותה לו לאישה [רד"ק].
בעקבות הידיעה, דוד הלך בעצמו להביא את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד כדי לקבור אותם יחד עם עצמות המוקעים [אברבנאל, חומת אנך]. כדי לחלוק כבוד אחרון לשאול, דוד ציווה להעביר את ארונו בכל שבטי ישראל, כך שכל העם יוכל לצאת ולגמול לו חסד [אברבנאל].
השארת הגופות תלויות במשך חודשים ארוכים, מחודש ניסן ועד עונת הגשמים בחודש חשוון, עמדה לכאורה בניגוד לאיסור התורה להלין את המת. הפרשנים מסבירים כי הדבר נעשה במכוון כדי לפרסם את חומרת החטא ולקדש את שם ה' ברבים [רד"ק, אברבנאל]. עוברי אורח שתמהו על המחזה גילו שאלו בני מלכים שנענשו בחומרה על כך שפגעו בגרים. ההבנה שאין משוא פנים בדין ושגם בני מלוכה משלמים מחיר כבד על פגיעה בחלשים, עוררה התפעלות עצומה והובילה להצטרפותם של מאה וחמישים אלף גרים לעם ישראל [אברבנאל].
בנוסף, רצון ה' היה שהמוקעים יישארו תלויים עד שיירד גשם, כדי להבהיר לעם שהבצורת הקשה נגרמה בעוון הפגיעה בגבעונים. הם נותרו על העץ עד שירדו מעט גשמים, כאות לכך שהם שילמו את חובם ושיש לקבור אותם. רק לאחר שהובאו לקבורה, ירדו גשמי ברכה מרובים שהעידו כי ה' סלח ונעתר לארץ [רד"ק, אברבנאל].
לבסוף, קיים הבדל סמלי בין קבורתו של שאול לקבורתו העתידית של דוד. שאול נקבר בקבר קיש אביו, משום שמלכותו הוסרה ממנו והוא חזר למעמדו כאחד האדם. לעומתו, דוד נקבר בציון עיר המלוכה, שכן המלכות ניתנה לו ולזרעו לנצח, ולכן לא היה שייך שיקבר כאדם פרטי עם אבותיו [אברבנאל].