בעיצומו של קרב מתיש, כאשר דוד המלך עייף ויגע, קם עליו אויב עצום ורענן המזהה את חולשתו ומבקש להכריעו.
הפרשנים נחלקו במשמעות המילים וְיִשְׁבִּי בְנֹב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו שמו הפרטי של הלוחם, אשר התגורר בעיר הפלשתית נוב [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הגישה המדרשית דורשת את השם כרמז לסיבת הסכנה שאליה נקלע דוד: "איש שבא על עסקי נוב". לפי פירוש זה, האויב הופיע כעונש משמים על כך שדוד היה הגורם העקיף להריגת כוהני העיר נוב [רד"ק, חומת אנך]. לוחם זה מתואר כאֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה, כלומר, הוא היה מצאצאי הענקים הקדומים, הרפאים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המזכירים מסורת מדרשית הקושרת את המילה "הרפה" לערפה המואביה [מנחת שי, רד"ק].
כלי נשקו של הענק מתואר במילים וּמִשְׁקַל קֵינוֹ. המילה "קינו" ייחודית למקרא וזכתה למספר ביאורים. יש שפירשו כי מדובר בלהב החנית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], אשר שקל כשלוש מאות שקלי נחושת, משקל עצום המוערך בכשישים קילוגרמים [ביאור שטיינזלץ]. אחרים מסבירים ש"קינו" הוא עץ החנית עצמו, אשר שקל כמשקלן של שלוש מאות מתכות נחושת [אברבנאל, רד"ק]. גישה נוספת מציעה שזהו מעין בית קיבול חלול בצורת קן המחבר בין העץ ללהב, או לחלופין כובע נחושת שעל ראשו [רש"י, רלב"ג].
בנוסף לממדיו העצומים, מתואר כי וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה. המקרא מחסיר כאן את שם העצם, אך הכוונה היא שהוא חגר חרב חדשה או חגורת קרב חדשה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים רבים עומדים על ההיבט הפסיכולוגי של ציון עובדה זו: זהו יומו הראשון של הענק כלוחם, ומנהגם של לוחמים מתחילים החוגרים נשק חדש הוא לנסות להפגין גבורה יתרה ולהתאמץ בכל כוחם כדי לקנות לעצמם שם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
מתוך רצון זה להוכיח את גבורתו, וכאשר זיהה את עייפותו של מלך ישראל, וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד מתוך תכנון ומחשבה להרוג אותו [מצודת דוד, אברבנאל]. מסכנה קיומית זו ניצל דוד רק בזכות עזרתו של אבישי בן צרויה, שניפץ את תוכניתו של הענק. אירוע דרמטי זה הוא שהוביל בסופו של דבר לשבועת אנשי דוד כי המלך לא יצא עוד לשדה הקרב, כדי שלא יכבה נרו של עם ישראל [מלבי"ם, רד"ק].