בסוף ימיו של דוד המלך, לאחר שורת משברים מבית, נאלץ המלך לצאת למערכה צבאית נוספת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד] היא שהמילה עוֹד באה להדגיש את הרצף הכרונולוגי: מלבד המלחמות הפנימיות הקשות שזעזעו את ישראל לאחרונה, כדוגמת מרד אבשלום ופרשת הגבעונים, פרצה כעת מלחמה חיצונית נוספת מול הפלשתים. המלבי"ם מוסיף נדבך היסטורי ומציין כי מלחמה זו הייתה הפעם האחרונה שבה יצא דוד עצמו לזירת הקרב יחד עם עבדיו, רגע לפני תום מלחמותיו ותחילתה של תקופת שלום.
במהלך הקרב, הכתוב מציין כי וַיָּעַף דוד. משמעות המילה היא שדוד התייגע, נחלש ויכולת עמידתו הפיזית נתערערה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי חולשה זו נבעה מגילו המופלג של דוד ומכוחותיו שאזלו בעקבות הצרות הרבות שחווה בחייו [מלבי"ם, אברבנאל]. הרלב"ג מאיר את ההשלכה הדרמטית של עייפות זו: בשל תשישותו, דוד התרחק מעט משאר לוחמיו ונותר מבודד. חולשה רגעית זו היא שאפשרה לענק הפלשתי, ישבי בנוב, למצוא אותו ולנסות להורגו, אירוע שהיה מסתיים באסון לולא סיבב ה' שאבישי בן צרויה יחוש לעזרתו ויציל אותו.
מבחינה לשונית, הפרשנים עומדים על ניקודה הייחודי של המילה וַיָּעַף. האות עי"ן מנוקדת בפתח, תבנית המצביעה על עייפות וחולשה. ניקוד זה נועד להבדיל באופן מוחלט בין פועל זה לבין המילה הזהה המנוקדת בקמץ, שמשמעותה היא תעופה ומעוף [רד"ק, אברבנאל, מנחת שי].