המלך לוקח מצאצאי שאול שני בנים משושלת אחת, ועוד חמישה בנים משושלת אחרת. באשר לקבוצה הראשונה, שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, רצפה הייתה פילגשו של שאול, ועל אף שלבנים אלו לא היה מעמד חוקי שלם, הם עדיין נחשבו בניו לכל דבר [ביאור שטיינזלץ]. הבן הראשון מביניהם הוא ארמֹני, שיש לכתוב ולקרוא את שמו עם האות רי"ש [מנחת שי, רד"ק].
החלק השני של המשפט מעורר קושי משמעותי, שכן הוא מונה את חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל. הפרשנים מסכימים פה אחד כי מיכל מעולם לא נישאה לעדריאל המחולתי, אלא אחותה מירב היא זו שהייתה אשתו והיא זו שילדה לו את הבנים. יתרה מזאת, במקום אחר בתנ"ך נאמר במפורש שלמיכל לא היו ילדים כלל עד יום מותה [רלב"ג].
הפתרון לקושי זה, המקובל על כלל המפרשים, הוא שמירב אכן ילדה את הבנים, אך מיכל אחותה היא שגידלה אותם. משום כך, הכתוב מייחס את הילדים למיכל וקורא להם על שמה. מתוך ניסוח זה נלמד הכלל לפיו כל המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו, הכתוב מתייחס אליו כאילו הוא עצמו ילד אותם [רש"י].
תופעה זו, שבה האדם המגדל נחשב להורה, מוכרת ממקומות נוספים במקרא. כך למשל נאמר במגילת רות "יולד בן לנעמי" אף שרות היא זו שילדה אותו, וכך גם מוזכרים בתורה "תולדות אהרן ומשה" אף שמפורטים שם רק בני אהרן, וזאת משום שמשה גידל ולימד אותם כאילו היו תולדותיו שלו [רד"ק].