יצא לכם פעם להכיר ילדים שגדלו אצל דודים או סבים שאהבו אותם ודאגו להם ממש כמו הורים? בסיפור שלנו, המלך לוקח כמה מצאצאיו של שאול המלך מתוך שתי משפחות. קבוצה אחת היא שני בנים של רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, שעל אף שלא היו לה נישואים רגילים עם המלך, הבנים שלה נחשבו לבניו לכל דבר. הבן הראשון מביניהם נקרא ארמני. הקבוצה השנייה מורכבת מחמישה בנים שמוזכרים בתור בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל.
אבל רגע, יש כאן תעלומה גדולה! אנחנו יודעים שמיכל מעולם לא התחתנה עם אדם בשם עדריאל, אלא אחותה מירב היא זו שהתחתנה איתו. יותר מזה, במקום אחר בתנ"ך כתוב במפורש שלמיכל לא היו ילדים בכלל. אז איך ייתכן שהם נקראים הילדים שלה?
התשובה מלמדת אותנו דבר מקסים. מירב, אחותה של מיכל, היא זו שבאמת ילדה את חמשת הבנים האלו. אבל מיכל היא זו שגידלה אותם בביתה ודאגה להם. בגלל שהיא טיפלה בהם במסירות, התנ"ך קורא להם על שמה. מזה אנחנו לומדים כלל חשוב ומרגש: כל מי שמגדל יתומים בתוך ביתו, התנ"ך מתייחס אליו ממש כאילו הוא עצמו ילד אותם. התופעה הזו קורית בעוד מקומות בתנ"ך, למשל כשנעמי עזרה לגדל את התינוק של רות, או כשמשה רבנו לימד וגידל את הילדים של אהרן אחיו, ולכן הם נחשבו ממש כמו הילדים שלו.