בעקבות רעב כבד שפקד את הארץ, מתגלה כי הסיבה לכך היא עוול היסטורי שנעשה לגבעונים. המלך דוד נדרש כעת לפתוח בתהליך של פיוס ולתקן את חטאי העבר, במהלך שחושף פערים עמוקים בין אופיים של ישראל לזה של יושבי הארץ הקדומים.
כאשר דוד קורא לגבעונים, המילים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מבטאות דברי ריצוי ופיוס. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד ביקש מהם להעביר על מידותיהם, למחול לבית שאול ולברך את עם ישראל, במקום לדרוש דין ונקמה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. במהלך דבריו, דוד שואל אותם מה ברצונם שיעשה עבורם כדי לתקן את המעוות [רד"ק].
בשלב זה, הכתוב עוצר למאמר מוסגר ומדגיש: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הפרשנים מסבירים כי אמירה זו נועדה לבאר את אכזריותם של הגבעונים ואת סירובם למחול. התנהגותם הוכיחה כי אין בהם את שלושת הסימנים המאפיינים את זרע אברהם: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. חוסר הנכונות שלהם לקבל פיוס העיד על טבעם האמיתי כאויבים, ולכן דוד אף גזר עליהם שלא יבואו בקהל ישראל [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. יתרה מכך, מודגש כי הם לא היו גרי צדק, אלא כאלה שהתגיירו מתוך אימת מוות בלבד [אלשיך], והיה צורך להבהיר שהם אכן אמורים מקוריים ולא ישראלים שגרו באזורים זרים [אברבנאל].
אף על פי שהגבעונים היו מיתר האמורי, שעליו ציוותה התורה שלא להחיות ממנו כל נשמה, נאמר כי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם. שבועה זו, שניתנה להם בימי יהושע בן נון, הפכה אותם לבני חסות ששימשו כחוטבי עצים ושואבי מים למזבח, ובזכותה ה' רב את ריבם [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מתאר כי וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹתָם, כלומר הוא אכן הכה והרג אותם בפועל [רד"ק]. המניע למעשה זה מתואר במילה בְּקַנֹּאתוֹ, שמשמעותה כעס [מצודת ציון]. סביב מניע זה מתגלה מחלוקת מרתקת בקרב הפרשנים:
מצד אחד, יש המפרשים את קנאתו של שאול לחיוב, כרצון כן לנקות ולטהר את ישראל מגורמים זרים, מתוך מחשבה מוטעית שהגבעונים הם מורדים ואויבים [רש"י, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, מאחר שהגבעונים התגיירו רק מתוך פחד, אשמתו של שאול פחותה, אם כי עדיין היה ראוי לפייסם בכסף ולא בחיי אדם [אלשיך].
מנגד, גישה אחרת רואה במעשיו של שאול קנאה רעה המונעת ממניעים אישיים ופוליטיים, והפסוק בא לגנותו ולא לשבחו. לפי גישה זו, שאול כעס על אנשי ישראל ויהודה שלא גילו את אוזנו על מרד דוד. הוא מצא עילה וטפל אשמה על הגבעונים (שישבו בעיר נוב), בטענה שגם הם ידעו על המרד, וכך פרק עליהם את זעמו [מצודת דוד, אברבנאל]. פירוש נוסף קובע כי שאול ידע שמלכותו תיקרע ממנו משום שלא קיים את ציווי ה' להשמיד את עמלק, ומתוך תסכול וקנאה בחר לכלות את זעמו דווקא בגבעונים ולהרוג את כוהניהם [רש"י].