תארו לעצמכם שאתם מגלים שקרה משהו רע בגלל טעות ישנה שמישהו אחר עשה, ועכשיו אתם אלו שצריכים לתקן אותה. איך הייתם ניגשים למשימה כזו? בארץ ישראל היה רעב כבד מאוד, והמלך דוד גילה שהסיבה לכך היא עוול שנעשה בעבר לקבוצת אנשים שנקראת הגבעונים. דוד מבין שהוא חייב לתקן את המצב ולעשות איתם שלום.
דוד קורא לגבעונים, והמילים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מלמדות אותנו שהוא דיבר איתם בצורה יפה ופייסנית. הוא ביקש מהם לסלוח לעם ישראל ולברך אותם במקום לחפש נקמה, ואפילו שאל מה הוא יכול לעשות למענם כדי לתקן את הטעות.
אבל הגבעונים לא הסכימו לסלוח. כאן התנ"ך עוצר לרגע כדי להסביר לנו למה הם התנהגו ככה, ומדגיש כי וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. האמירה הזו מסבירה את חוסר הרחמים שלהם. עם ישראל ידוע במידות טובות של רחמנות וחסד, אבל הגבעונים סירבו לסלוח והראו שאין להם את המידות האלו. בגלל שהם התנהגו כמו אויבים ולא הסכימו להתפייס, דוד קבע שהם לא יוכלו להיות חלק מעם ישראל.
אז למה הם בכלל חיו בארץ? כי הרבה שנים לפני כן, בימי יהושע בן נון, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם. עם ישראל הבטיח לשמור עליהם, והם עזרו לעם ישראל כחוטבי עצים ושואבי מים. בגלל השבועה החשובה הזו, ה׳ הקפיד על כך שנעשה להם עוול.
מה היה העוול? מסופר כי וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹתָם, כלומר המלך שאול פגע בהם בעבר. הוא עשה זאת בְּקַנֹּאתוֹ, מתוך כעס ורצון עז להגן על עם ישראל. שאול חשב שהוא עושה מעשה טוב כשהוא מנסה לנקות את הארץ מאנשים זרים, אבל זו הייתה טעות לפגוע באנשים שהייתה להם הבטחה שלום, ועכשיו דוד נאלץ לתקן את מה שקרה.