ברגע דרמטי של חילופי נאמנויות במהלך המערכה הגורלית שבה מצא שאול המלך את מותו, ניצב דוד בסיטואציה מורכבת. הוא מוצא את עצמו צועד יחד עם צבא הפלשתים לקראת קרב מול ישראל, לכוד בין מחויבותו לפלשתים שאצלם מצא מקלט, לבין חוסר רצונו להילחם בבני עמו, אף על פי ששאול רדף אחריו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
על רקע זה מובהר כיצד לוחמים משבט מנשה נָפְלוּ עַל דוד – כלומר, נטו לעברו, התקרבו וחברו אליו כדי לעזור לו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ההיסטוריה מלמדת כי דוד ואנשיו וְלֹא עֲזָרֻם, כלומר, חלילה להם שעזרו בפועל לפלשתים במלחמתם נגד ישראל [רש"י, מצודת דוד]. הסיבה לכך היא שבְעֵצָה שִׁלְּחֻהוּ – סַרְנֵי הפלשתים, שהם שרי הצבא והמנהיגים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], קיימו התייעצות מכוונת והחליטו לסלק את דוד מן המערכה ולשלח אותו חזרה לביתו שבצקלג [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג]. הסיבה לגירוש הייתה חוסר אמונם בדוד; הם חששו שהוא הגיע למלחמה בערמה, ואמרו בְּרָאשֵׁינוּ יִפּוֹל אֶל אֲדֹנָיו שָׁאוּל – כלומר, דוד עלול לבגוד בנו במהלך הקרב, ולערוף את ראשינו כדי להביאם לשאול. בכך הוא יתרצה לאדוניו ויזכה למחילה על שמרד בו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים שני כיוונים באשר לתזמון המדויק שבו חברו אנשי מנשה לדוד. גישה אחת מסבירה כי הדבר קרה בדרכו חזרה לצקלג לאחר שגורש על ידי הפלשתים. אנשי מנשה אלו היו בדרכם לעזור לשאול במלחמתו נגד הפלשתים, אך כשפגשו את דוד בדרך החליטו לשנות את יעדם ולהצטרף אליו [מלבי"ם]. מנגד, יש המקשרים את ההצטרפות לאירוע שהתרחש מיד לאחר מכן: כאשר דוד חזר לצקלג ומצא כי היא נשרפה ומשפחותיהם נלקחו בשבי, הגיבורים משבט מנשה חברו אליו וסייעו לו לרדוף אחר הגדוד הפושט, עד שהשיבו את כל השבי וחילצו שלל רב [רלב"ג].